רש"י על ביצה ל״ז

1 דאית ליה אשה ובנים - שני זכרים לב"ש או זכר ונקבה לב"ה ותו לא מיפקד כולי האי כדאמרינן ביבמות דף סא: ומיהא קצת מצוה איכא כדאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך קהלת י״א:ו׳:

2 מצוה בגדול - האחים ליבם ונפקא לן מוהיה הבכור דברים כה:

3 שמא יכתוב - פסק דין לדינין ושטר אירוסין לקדושין ושטר חליצה לחולצת וכתובה ליבמה:

4 משום מקח וממכר - דלמקח וממכר דמו שמוציא מרשותו לרשות הקדש ומקח וממכר אסור מן המקרא דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר ישעיהו נח אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבה שטרי מכירה וא"ת הויא לה גזרה לגזרה כולה חדא גזרה היא:

5 תני רב יוסף אפי' ליתנם לכהן בו ביום - דאיכא למימר לאו מוכחא מלתא היא דלתקוני טבלא מכוין דאין ידוע שיהא הוא צריך לשיריים ורואים שמוליך תרומה לכהן ומחזי דכולה מלתא משום שמחת יו"ט דכהן שצריך לה הוא אפ"ה אסור:

6 והני משום רשות איכא משום שבות ליכא - אאמצעיתא קאי דקאמר אלו הן משום רשות וכי אין בהן משום שבות והלא אסרום כדאמרינן כל שחייבין עליו אלמא כלהו לאסורא והני בתראי משום מצוה איכא בעשייתו ומשום שבות ליכא לאסרה בשבת בתמיה והלא אסרום והיכי פלגינהו תנא דמתני' דבקמאי אדכר שבות ובאמצעי ובתראי לא אדכר שבות:

7 ה"ק לא מבעיא כו' - כלומר כולם משום שבות יש בהן והראשונים איסור יש בהן ואין בהן לחלוח מצוה והאמצעיים יש בהן שבות ואע"פ שיש בהן קצת מצוה והאחרונים מצוה גמורה הן ואעפ"כ גזרו עליהן שבות ולא זו אף זו קתני לא תימא קמאי הוא דאסירי דה"ל שבות גרידתא כלומר שעבר על השבות דאין עם עבירה זו שמץ מצוה אלא אפי' מצעי דה"ל שבות דאיכא רשות קרבות מצוה גבה נמי אסור:

8 משילין פירות כו' - אלמא גזרו שבות על שבת שלא גזרו ביו"ט:

9 הא ר' אליעזר - סיפא דקתני אין בין יו"ט לשבת דכל שבות דגזרו על שבת גזרו על יו"ט ואפי' בהפסד ממון ר"א היא שלא התיר להעלות אותו ואת בנו מפני הפסד ממון ורישא דקתני משילין ביו"ט מפני הפסד ממון ר' יהושע היא:

10 אותו ואת בנו - שאינן מותרין לשחוט שניהן היום:

11 דאפשר לאערומי - דלא מוכחא מילתא דלהצלת ממונו מכוין דהרואה אומר הראשון שהעלה כחוש הוא והשני יפה הימנו:

12 אבל הכא לא אפשר לאערומי - דהכל יודעין שלא יניחם ואינו עושה אלא להציל ומזלזלין באיסור יו"ט:

13 אין מוציאין את הקטן וכו' - דלא הותרה הוצאה שלא לצורך וגבי טלטול שלא לצורך נמי גזרינן ואפילו גבי הפסד ממון ולב"ה דאמרי הוצאה שלא לצורך מותרת מה"ת בטלטול נמי לא גזור רבנן:

14 אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא - תחילת הוצאה ע"י טלטול היא וכל מה שגזרו אינו אלא משום הוצאה והאי דלא גזרו על טלטול כלים ואוכלים מפני שלא יוכלו לעמוד בהן לבטל עונג שבת ושמחת יו"ט:

15 מתני' הבהמה והכלים כרגלי הבעלים - אין אדם יכול להוליכה ביו"ט אלא במקום שבעליה יכולין לילך ואם לא ערב יש לה אלפים לכל רוח העיר ואם ערב לצפון גם היא תלך לצפון ולא לדרום:

16 ושאינן מיוחדין - לאחד מהן אלא לכולן:

17 הרי אלו כמקום שהולכין - למקום שכולן יכולין לילך מותר להוליך את הכלים אבל אם ערב אחד מהם לסוף אלפים לצפון והשאר לא ערבו הוא מעכב על ידם מלהוליכם לדרום אפילו פסיעה אחת מפני חלקו והן מעכבין על ידו מלהוליכם לצפון אלא אלפים שהן מותרין בהן:

18 הרי הוא כרגלי השואל - שהרי קנה שביתתו אצלו בין השמשות דבין השמשות שהוא כניסת היום קונה שביתה:

19 ביו"ט - ואם שאלו ביו"ט משחשכה:

20 הרי הוא כרגלי המשאיל - לפי שקנה שביתה אצל בעליו:

21 האשה ששאלה מחברתה תבלין - לקדרתה:

22 ומים ומלח לעיסתה הרי אלו - הקדרה והעיסה:

23 כרגלי שתיהן - אין מוליכות אותם אלא למקום ששתיהן יכולות לילך דכיון דביו"ט שאלה קנו התבלין או המים והמלח שביתה אצל בעליהן:

24 שאין בהן ממש - אין ניכרות לא בקדרה ולא בעיסה הלכך אין מעכבות הולכתן ובגמ' מוקי לה בתבשיל עבה שאין המים ניכרים בו ובמלח לא פליג דמוקמינן לה בגמ' במלח אסתרוקנית שהיא גסה וניכרת:

25 גמ' מתני' - דקתני המוסר בהמתו לרועה ביו"ט הרי אלו כרגלי הבעלים ולא כרגלי הרועה:

26 דלא כר' דוסא:

27 כאן ברועה אחד - שאין בעיר אלא רועה אחד כל בני העיר מעמידין בהמתם ברשותו ונקנית שביתתו הלכך בין מוכר בין לוקח דעתו שלא תקנה הבהמה שביתתו אצלו אלא בשביתת הרועה ומתניתין בשני רועים דלא ידעינן להי מנייהו הויא לה דעת בעלים הלכך הרי הן כרגלי הבעלים אם אינם אצל הרועה מבעוד יום:

28 דיקא נמי - דמתני' בשני רועים:

29 שנים ששאלו חלוק - מבעוד יום להיות ברשות שניהם:

30 זה לילך בו שחרית - של יו"ט לבית המדרש:

31 וזה לילך בו ערבית - של יו"ט לבית המשתה:

32 עליו לצפון - על מנת אותו חלוק להוליכו לצפון:

33 זה שערב עליו לצפון מהלך - מוליכו לצפון:

34 כרגלי מי שערב לדרום - מה שרגליו של דרומי יכולין לילך לצפון מוליכו זה לצפון ולא יותר:

35 וזה שערב עליו לדרום - מוליכו זה לדרום כרגלי מי שערב עליו לצפון כמו שרגליו של צפוני מותרות לילך לדרום מוליכו זה ולא יותר מפני חלקו של צפוני כגון אם נתנו שניהם עירובן בסוף אלף אמה זה לצפון להיות לו שלשת אלפים לצפון ואלף לדרום שהרי ממקום ערובו יש לו אלפים אמה לכל רוח וזה לדרום לסוף אלף להיות לו שלשת אלפים לדרום ואלף לצפון אין יכולין להוליכו אלא אלף אמה לכל צד ששניהם מותרים בהם:

36 ואם מצעו עליו את התחום - תחום שבת מצפון לדרום ארבעת אלפים שנים לצפון ושנים לדרום ואם נתנו עירובן זה לסוף אלפים לצפון וזה לסוף אלפים לדרום ונמצא תחום שלם ממוצע להפסיק בין שני עירוביהן לא יזוז ממקומו לא לצפון ולא לדרום שהצפוני אין לו לדרום אפילו פסיעה וכן הדרומי לצפון שממקום עירובו יש לו אלפים לכל רוח שהרי לכך ערב שתסתלק שביתתו ממקום לינתו ותקנה במקום עירובו:

37 שנים שלקחו - מעיו"ט לחלקן ביו"ט:

38 חבית מותרת - להוליך כל אחד חלקו למקום שערב:

39 ובהמה אסורה - להוליך אלא למקום ששניהם הולכים:

40 אפילו חבית אסורה - דאין ברירה וי"ל חלק שבא לזה היה ראוי לחברו ובין השמשות קנה חלק זה שביתת חברו:

41 לעולם קסבר יש ברירה - הלכך חבית מותרת ושאני בהמה שהיתה בחייה בין השמשות וכל אבריה בחייה יונקים זה מזה ומשחשכה ינק כל אבר ואבר משל חברו ואין כאן לברור:

42 ינקי תחומין - חלקי הבהמה שראוין לשני תחומין:

43 לאיסור מוקצה לא חששו - אנן סהדי דכל חד מינייהו אקצי דעתיה מחלקו של חברו ואם היו רוצים לאכלה כאן אינה אסורה עליהם משום מוקצה לומר כל חלק ינק מחבירו ויש כאן מוקצה ולהוליכה איש לתחומו אתה אוסר עליהם מפני יניקה זו אם יש לחוש צריך לחוש אף משום מוקצה:

44 יש ברירה - וחבית ובהמה מותרין:

45 אין ברירה - ושניהם אסורין:

46 המת בבית כו' - מפורש בפרק קמא:

47 ואתמר עלה א"ר אושעיא - הא דאמרי ב"ה אף משימות המת חשב מועלת לטהר כלים הבאים בפתחים ממחשבה ואילך הוא דקאמרי אבל כלים דמעיקרא לא דאין ברירה לומר הוברר דקודם שימות נמי דעתיה להאי פתחא:

48 אפוך - קמייתא:

49 לקוחות הן - ולא אמרינן הוברר לכל אחד חלק ירושתו וירושה אינה חוזרת ביובל אלא שמא חלק הבא לזה לא היה שלו והרי החליפו חלקיהם והוו להו לקוחות ומחזירין זה לזה ביובל:

50 בדאורייתא - לעמוד כנגד דבר תורה כגון יובל לא סמכינן אברירה:

51 אבל מדרבנן - לעמוד כנגד איסור תחומין דרבנן סמכינן אברירה הלכך חבית ובהמה מותרים:

52 ובדרבנן מי אית ליה והתני איו - שם חכם:

53 אין אדם מתנה על שני דברים כאחד - בעירובין תנן מתנה אדם על עירובו ומניח שני עירובין ששמע שעתיד חכם לבא סמוך לעירו בתוך ד' אלפים לדרוש ברבים ואינו יודע אם למזרח אם למערב אומר אם בא חכם למזרח ערובי שבמזרח יקנה לי שביתה בא למערב ערובי שבמערב יקנה בא לכאן ולכאן אם יבאו שנים למקום שארצה אלך ואברור למחר יהא ערובי דבין השמשות קונה לאותו רוח למפרע ואי אפשר כן אלא ע"י ברירה דכי בורר למחר אומרים הוברר דבין השמשות נמי דעתיה לגבי האי ובא ר' יהודה לחלוק ולומר אינו מתנה על שני חכמים לומר למחר אברור דכי בורר למחר מי יימר דערוב של אותו רוח קנה לו בין השמשות והוברר למפרע לא אמרינן:

54 אלא אם בא חכם כו' - על חכם אחד ואינו יודע לאיזה רוח יבא אפשר להתנות: